🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת שמיני, כששומע משה רבנו מאהרן את טעם ההלכה שלא ידע, נאמר: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" — מפרש רש"י: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". שיעור זה, המבוסס על דברי בעל הפחד יצחק ורבי יוסף אנגיל, מגלה יסוד לשוני ורעיוני עמוק: מדוע המילה "הודיה" בעברית משמשת גם למשמעות של הכרת טוב, וגם למשמעות של הודאת בעל דין — וכיצד שתי המשמעויות קשורות דווקא במידת הענווה.
כותב בעל הפחד יצחק (חנוכה, מאמר ב): בלשון הקודש יש שני מושגים שהזדמנו למילה אחת — "הודיה". המושג הראשון הוא הבעת הכרת הטוב, כמי שמודע לחסד שעשו לו ואומר "תודה". המושג השני הוא הסכמה לצד השני, כמו "הודאת בעל דין" בהלכה. מדוע חולקים שני המושגים הללו את אותה המילה?
מבאר הפחד יצחק: תכונת הנפש של האדם היא שהוא מחפש להיות עצמי, לא להזדקק לעזרה מאחרים. אך כשאדם מביע הכרת טוב לחברו ואומר לו "תודה", יש בדיבור זה עצמו הודאת בעל דין: הוא מודה שהפעם לא עלה בידו להיות עצמאי, ושהיה זקוק לעזרה. השורש הנפשי של כל הבעת תודה הוא, אם כן, מעשה הודאה. וזה שייך ביתר שאת בין אדם למקום: לאדם יש נטייה טבעית לומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" — אך בשעה שהוא אומר "תודה" לה', הוא מודה שאין לו מעצמו שום דבר. על פי זה מבאר הפחד יצחק את ברכת "מודים".
שאלה: מדוע חוזרת המשנה במסכת אבות פעמיים על המילה "מאוד" בנוגע לענווה — "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ"? ומדוע גם המשנה במסכת ברכות, על ההודיה, דורשת שיהיה "מְאֹד מְאֹד" — "בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁמּוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד"?
מבאר בעל אוצרות יוסף — הגאון רבי יוסף אנגיל, שגדולי הדורות כינוהו "ראש כל בני הגולה" — שכוונת הכפלת המילה "מאוד" היא שהדבר יהיה ללא מידה וגבול. מסביר על פי זה מדוע כותב הרמב"ם (שמונה פרקים) שהענווה שונה משאר המידות: בכל מידה אחרת צריך אדם להתנהג במידה ממוצעת — לא ותרן מדי, ולא קמצן מדי, וכן בכל שאר המידות. אך בענווה, כותב הרמב"ם, יש להיות בקצה האחרון של המידה — "מאוד מאוד" ענוותן. הוא הדין בהודיה: יש להודות לקדוש ברוך הוא ללא מידה וגבול, "מאוד מאוד" — וכך גם משתמע מלשון התפילה: "עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ... נוֹדֶה לְּךָ" — "יוֹדוּךָ סֶּלָה" — כוונת ה"סלע" (או ה"סלה") היא שהאדם יודה ללא מידה וגבול.
מבאר הרב יוסף אנגיל: הקשר בין ההודיה לענווה הוא שההודיה היא תולדה של הענווה. מי שאינו ענו, חושב שיש לו מעלות ומעשים טובים, ושמה שהוא מקבל מגיע לו בזכות המעלות שלו — ואם כך, אינו חש חייב להודות על כך. אך מי שהוא ענו, ואינו חושב שמגיע לו דבר, כאשר מגיעה אליו טובה, יודע שהיא חסד ומתנת חינם מאת הקדוש ברוך הוא, ואינה מגיעה לו כלל מצד מעשיו — ולכן הוא מודה על הטובה שנעשתה לו.
ואם נצרף לכך את דברי הפחד יצחק, יוצא תהליך משולש: (א) ראשית, יש באדם מידת הענווה. (ב) מתוך הענווה, מגיע האדם להכרה ולתובנה שאינו יכול להיות עצמאי לגמרי, שהוא זקוק לעזרה מאחרים. (ג) ומתוך כך, הוא מביע את הכרת הטוב שלו למי שעוזר לו, ואומר לו "תודה" — מודה לו על כך.
נפלא לראות שאצל משה רבנו מוצאים את שלושת החלקים הללו במיוחד. ראשית — התורה מעידה עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". שנית — בפרשתנו, מוצאים אצל משה רבנו את השלב השני: הוא מודה לאהרן על כך שלא שמע את ההלכה בעניין הקורבן — "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" — "הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ". שלישית — מוצאים אצל משה רבנו גם את השלב השלישי, עצם עניין ההודיה: אומרת הגמרא ירושלמי (מסכת שבועות, פרק א, משנה ה) שמשה רבנו הוא זה שחיבר ואמר את "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" — המזמור שחז"ל מפליגים כל כך בשבחו, ואומרים שכל השירות עתידות להתבטל חוץ ממנו.
יהי רצון שנזכה לקנות את מידת הענווה, ועל ידי כך נזכה להודות לה' "מאוד מאוד" עד בלי די.